האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי THE ISRAEL ASSOCIATION FOR COUPLE AND FAMILY THERAPY

ראשי בחירת מטפלים סוגי הטיפולים והגישות

בת' נמש: פיסול הערך העצמי על פי מודל סאטיר- תאור מקרה:" מירנדה- על הקול שנאלם ונעלם".

הקדמה

בעיניה של וירג'יניה סאטיר, הערך העצמי הוא הבסיס למי שאנחנו בכל תחומי חיינו.
סאטיר משתמשת במטפורה של קדירה לתיאור הערך העצמי.
כשאנו גדלים כאשר הקדירה הפנימית שלנו מלאה, אנו גדלים כאנשים עם קבלה חיובית של עצמנו ואחרים. כאשר הקדירה הפנימית שלנו ריקה, אנו מחפשים למלא אותה בתוכן ואהבה בדרכים שלא תמיד מיטיבות עם עצמנו ועם אחרים.
בעבודה דרך הערך העצמי ניתן להגיע למהות הקושי הראשוני שלנו כבני אדם, לחוויות הראשונות המעצבות את מי שאנחנו היום.
ניתן לשנות את ההשפעה שיש למהלך ההיסטוריה עלינו בכך שאנו נותנים משמעות שונה לאותה החוויה של חוסר ערך עצמי. אנו מתמודדים עם אותם שדים היושבים על כתפינו, אשר מנתבים את חיינו על סמך זיכרונותינו הקדומים. עצם הוצאתם לאור של אותם שדים, התמודדות עם הסבל, הכעס, העצב והכאב מאפשרים לנו לעשות שינוי, לקחת אחריות על מי שאנחנו היום. אנו משפרים את היכולת שלנו להחליט החלטות אחרות, טובות יותר עבורנו. בדרך זו נוכל להגשים את הרצון הקיים בכל אחד מאיתנו, להיות בני אדם החיים חיים מלאים, אותנטיים ומחוברים לאנרגית החיים.

לדבריה של סאטיר 'פיסול אחד שווה אלף מילים'.
פיסול או ביטוי באמצעות תנוחות הגוף, שחזור פיזי ובלתי מילולי מחזק את התפיסה שלמידה נעשית במגוון ערוצים. סאטיר נוכחה לדעת שההיגיון, המילים והקוגניציה אינם מספיקים כדי להצליח ליצור שינוי, לכן היא גייסה גם שימוש בהומור, מדיטציה, מוזיקה, מגע וקול. סאטיר עודדה שינוי דרך חוויות של הגוף, דרך הזיכרון האגור בתאי הגוף, ודרך שחזור החוויות והזיכרונות מהעבר באמצעות פיסול, במשחקי תפקידים ובאמצעות מטפורות.
הפיסול הוא חוויה לא מילולית הממקמת את האדם בתוך הקשרים וההקשרים שלו עם הסביבה. הפיסול מבטא את המרחק, את דרכי ההתמודדות, הרגשות והתפיסות של האדם כלפי עצמו וביחס למשפחה וביחס לסביבה. הפיסול מאפשר נגיעה במשפחות המוצא ובעבר, וכן באדם ובמשפחתו בהווה, ביחסים בין זוגות ובין אדם וסביבתו. ניתן להשתמש בפיסול בתוך קבוצה, בטיפול במשפחה, כפיסול לזוגות ובעבודה פרטנית. בקבוצה, ניתן לגייס את המשתתפים לבטא חלקים מתוך הפסל. בעבודה פרטנית או עם פחות משתתפים ניתן להשתמש באמצעי המחשה שונים בפיסול כגון בובות, כסאות, דמויות, קולות, משפטים, צלילים, תנועות.
העבודה בדרך חוויתית מהווה אחת מאבני הבסיס בעבודתה של וירג'יניה סאטיר.

במקרה שלפנינו אביא את סיפורה של מירנדה והאופן שבה ליוויתי אותה, עם התמקדות ודגש על פיסול הערך העצמי שלה כדרך לפתרון ושינוי החוויה של פחיתות ערך וביקורת עצמית הנעוצה בעבר.
העבודה עם מירנדה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון כלל טיפול שנמשך ארבעה חודשים. מטרתה של מירנדה היתה לגלות מחדש את הקול שלה ואת יכולת השירה שהיא חשה שאבדה לה. באותה התקופה עלו וצפו תכנים נוספים מן העבר שלא טופלו בשלב ראשון של עבודתנו המשותפת. שמונה חודשים לאחר סיום החלק הראשון של הטיפול חזרה אלי מירנדה כדי להשלים את העבודה הרגשית. עתה היתה מירנדה מוכנה לגעת באותם נושאים שצפו בחלק הראשון של הטיפול וטרם טופלו. תכנים אלה שבו והופיעו בעוצמה בחלקו השני של הטיפול. בשלב זה הרגשתי שישנה הזדמנות לעבודה חוויתית, שתשלב את הזיכרונות של הגוף יחד עם הנפש. שיאו של הטיפול הוביל לפיסול הערך העצמי ולטרנספורמציה פנימית שלה באמצעות חווית פיסול הערך העצמי.

פיסול הערך העצמי נבנה נדבך על נדבך בהתאם ליכולותיו של כל מטופל. לא תמיד ניתן להשלים את כל התהליך בתקופת עבודה מסוימת. לעיתים נעצרים במקום שבו יש עדיין למטופל צורך לעבד את החוויה. רק כאשר מטופל מסוגל ויכול ניתן להמשיך הלאה בשלבי הפיסול.

את דרך העבודה הזו למדתי מניסיונה של ג'נט כריסטי סילי, MD , כפי שמופיע בספר Application of the Satir Growth Model , בעריכתו של דר' ג'ון בנמן, בהוצאת Avanta 2006

סיפורה של מירנדה על הקול שנאלם

מירנדה הגיעה אלי בתחילת האביב. צעירה בראשית שנות העשרים. נערה קטנטונת לבושה בשכבות לבוש גדולות ורחבות, על גוף שלא ניתן לזהות אותו מבעד הבדים.
על גבה נשאה גיטרה, שגימדה עוד יותר את גופה. נערה זו נראתה כאילו היא נושאת את כל העולם על גבה השברירי.
מדהימות ביותר היו זוג עיניים ענקיות, שהביטו אלי מלאות תחינה, כאילו מדברות בעצמן את המצוקה שבה.
קולה היה מדהים לא פחות, הופתעתי לשמוע קול עמוק ,עגול ומלא, וכל כך מנוגד לחזות החיצונית.
מירנדה הגיעה אלי בעקבות הקושי לנשום עמוק, להביע את עצמה בשירה ובקול.לדבריה 'יש לי חסימה קולית, אני לא מסוגלת לשיר יותר'. מטרתה של מירנדה היתה להשיב לה את יכולת השירה.

מירנדה היא בת אמצעית מתוך שלוש בנות, ממשפחה שבה האב עוסק בתחום עצמאי, האם שכירה. שניהם כעת בשנות החמישים לחייהם. אחותה הבוגרת סטודנטית והצעירה לקראת גיוס.

מאז שהיא זוכרת את עצמה היא ילדת טבע המתרחקת ממצוקות הבית. הדימוי של הבית שבו גדלה הוא של סירחון, ביוב ואין אוויר. ילדותה התאפיינה בבריחה החוצה מהבית, טיולים ממושכים בטבע לבדה, שהייה מחוץ לבית למשך שעות רבות, וחשש לחזור הביתה.

בתקופה האחרונה היא גילתה את כשרונה הרב בנגינה בגיטרה ובשירה. מירנדה כותבת שירים, מלחינה אותם ומקליטה אותם בבית. את רוב זמנה היא משקיעה בכך.
את קולות הוריה מהעבר היא זוכרת היטב.
אמה נשמעת כמו חצוצרה מתבכיינת, יורדת בגליסנדו ומסיימת בהתייפחות חסרת אונים.
אביה נשמע בצעקות, רעש, זריקת דברים וניפוץ. פיצוץ.
ואחר כך השקט. שקט שלא מדברים ולא מבינים.
מירנדה מביעה את כמיהתה בשיר שכתבה בעבר הנקרא 'באנאליות' ,
'להיות רגיל,
שלם עם עצמך,
עם שקט נפשי,
מקבל את עצמך..'

במהלך ארבעה חודשים נפגשנו אחת לשבוע. במהלכן מירנדה החלה להתמודד עם אותם נושאים שכל כך הקשו על ילדותה ומערכות היחסים שלה בבית.
מירנדה מביעה זאת באומנות, יצירה, כתיבת שירים והלחנה, כמו בית מתוך אחד השירים:

'שקט שצורם לי ונשארתי מאחור
בתמונות שעושות לי עד היום
משהו מפחיד, משהו לא ברור
זה המכות שנתת – איפה שאסור...'

לאחר כארבעה חודשים של עבודה בשילוב אומנויות, עבודה קולית ושירים שהיא כתבה ושרה, מירנדה חוזרת לשיר בקול מלא בטחון, עם צליל עמוק ומלא, שנגע בנשמה שלי ושלה. בשלב זה היא החליטה להפסיק את פגישותינו. 'הגעתי לאן שרציתי, ואני מרגישה רצון לצאת לדרך משלי.
בציור שמירנדה ציירה בסיום היא רואה סוס עומד בתחילת דרך. מוכן למסע הרפתקאות חדש, אך עדיין לא עושה את הצעד הראשון. עדיין פוחד.
נושאים רבים שעלו וצפו בארבעת החודשים נותרו במודעות חדשה של מירנדה אך ללא מענה.

שמונה חודשים מאוחר יותר מירנדה חוזרת לטיפול. היא מספרת שהיא מתקשה להופיע על הבמה ולחוות חוויה של הצלחה בזכות עצמה. 'כשהיתה לי הזדמנות לשיר סולו על הבמה, שוב איבדתי את הקול. הכי הייתי רוצה אהבה, חיבוק, הורים שיגנו עלי. ההצלחה שלי מרחיקה אותי מאהבה שאליה אני מייחלת. אם אצליח – אאבד אהבה. אין אהבה והצלחה בו זמנית'. מירנדה מרגישה צורך לרצות את הקהל כדי שהם יאהבו אותה מול הצורך שלה להיות כנה ואותנטית, ולהעביר את המוזיקה שלה והשירה לקהל. היא פוחדת שלא יאהבו אותה. הכישלון שיבוא לידי ביטוי בחוסר האהבה של הקהל, הוא מקום נוח ומוכר.
קשה לה גם השקט שאחרי ההופעה. השקט מפחיד. מאיים. כמו השקט שיש בבית אחרי הצעקות.
אני מבולבלת כמעט כמוה מול כל שטף המחשבות שהיא מביאה.
היא עדיין נושאת בתוכה את הכעס ואת האשמה מול הוריה.

בתקופה הראשונה של חזרתנו לעבודה המשותפת התמקדנו בעצב והאימה שלה מול אבא כועס וזועם.
בשירים וציורים היא מצליחה להביט בקאוס של ראשית חייה כפי שהיא זוכרת אותו. 'עד כה הייתי עם הגב לקאוס, לא יכולה להביט, כמו אשת לוט שתהפוך לנציב של מלח'.
אחרי חצי שנה של מפגשים ביננו מירנדה מביטה ישירות אל עצמה. היא מסוגלת לקחת אחריות גדולה יותר, עצמאות לצאת מהבית, לבחור את דרכה, לשמור על עצמה מול המשפחה. יש תחושה של יציבות, של עוצמה וכוח. השירים שהיא כותבת מתחילים להיות אופטימיים יותר ומשקפים חלקים חדשים בחייה. אך מירנדה אינה מרוצה. 'אני עדיין זקוקה לביקורת של הקהל כדי לשנות את המוזיקה שלי'. מירנדה משכתבת את המוזיקה שלה שתתאים לקהל. עם זאת באופן בהיר וברור היא אומרת עד כמה היא היתה רוצה להיות אותנתית, עצמה, באמת. מירנדה נזכרת בבית, שם כולם היו עם כולם ולא היה מקום להיות מישהו בעל ערך ייחודי בכלל. 'היום אני מודעת לצבע הייחודי שלי בבית, ונלחמת לשמור על עצמיותי. אבל כשכל הצבעים מתערבבים יחד יש צבע של קקי, וזה מה שיש בבית....'
המשפט הראשון כמעט מהשיר הראשון שהביאה למפגש הראשון שלנו מהעבר צץ ועלה. 'באנאליות'-
'להיות רגיל , שלם עם עצמך...'

בשני המפגשים הבאים התייחסנו לאותם הקולות הפנימיים המקטינים את הערך העצמי שלה שוב ושוב. אותם קולות האומרים לה כמה היא לא בסדר, ולא מספיק טובה. החלטתי שהגיע הזמן לעבוד עם מירנדה בדרך של פיסול הערך העצמי.

למפגש הבא מירנדה מגיעה עם קושי במקום העבודה החדש. היא מרגישה שהבוס מעביר עליה ביקורת 'אני בטוחה שהוא חושב עלי שאני לא בסדר...'. תחושת הגוף של מתח רב, תנועתיות יתר, ותחושה שהיא רוצה להעלם.
אני מבקשת ממירנדה להתחבר לזיכרונות שלה, האם היא מכירה את התחושה מהעבר.
מירנדה מספרת על אירוע שבו היא התבקשה בגיל 3 לשרוך את הנעליים שלה, והתקשתה בכך מאד. אביה הרים אותה בכוח רב וחבט אותה על השולחן, ובזעם רב צעק עליה שהיא חסרת יכולות וקשר לה את השרוכים בחוזקה ובאלימות רבה.
אני שואלת את מירנדה על רגשותיו של אותו הילד. הבהרתי לה שהעבר הוא זה שגרם לאותם רגשות ראשוניים של חוסר מסוגלות, תחושת חוסר אונים וביקורת.
מהם המילים שנאמרו על ידי ההורים שלך שנחרתו בזיכרון?
- זה לא מספיק טוב
- את יכולה אחרת
- למה את כזו
- אני רוצה עכשיו
- זה לא הכי טוב שאת יכולה
- תולעת
- כישלון
- את לא בסדר
מירנדה מפסלת את עצמה בעמדת ההתמודדות שלה כילדה בת שלוש. היא מבקשת ממני לעמוד על כסא במרכז החדר , ידיים מונפות לצדדים, והאצבעות בעמדה מתקיפה, ציפורניים שלופות, פה מעט פתוח כאילו מנסה לטרוף אותי, עיניים צרות, חודרות ומפחידות. מירנדה עצמה יושבת על הרצפה, צמודה לדלת הזכוכית שמובילה החוצה, מחבקת את עצמה, מנסה להרגיע את עצמה. 'אני מרגישה כמו תולעת חסרת חשיבות. כישלון. לא בסדר'.
הרגשות הצפים בה הם של פחד, חוסר אונים, שיתוק. חוסר תגובה, אין קיום. חוסר אכפתיות וכהות חושים. היא יושבת ליד החלון כדי שתוכל להעלם דרכו. לברוח. לחדול מלהרגיש. להפסיק את הכאב בקפיצה מהחלון. לחדול מלהתקיים.
והערך העצמי ? הוא כמעט אינו קיים. היא לוקחת את בובת רותי סמרטוטי ותוחבת אותה בין שתי כריות הספה שעל ידה. זהו הערך העצמי שלי. הערך העצמי מָחוץ לגמרי.
אני מבקשת ממירנדה להגיד משהו לאותה הילדה הקטנה, מירנדה בת השלוש, והיא מתמלאת דמעות ואומרת שאינה יכולה. לאחר מכן היא אומרת לבובת הערך העצמי הסמרטוטית 'נו... תקומי כבר...'
בשלב זה של המפגש אני מבינה שלא ניתן להתקדם היום מעבר לכך. הרצון של מירנדה להוציא את בובת הערך העצמי הסמרטוטי מבטא את הנסיון שלה לעקוף את הרגשות השליליים ולהימנע מהם, כפי שעשתה עד כה כלפי עצמה, כלפי הערך העצמי הנמוך וכלפי הכאב. הרי ההימנעות וההכחשה גרמו למצב להיות כפי שהוא היום. ולכן תפקידי היה לעצור שם ולא לאפשר קיצורי דרך.
מירנדה מספרת שהיא מכירה את אותו השדון. זה האומר שוב ושוב את אותן המילים. הוא עתיק ביותר. הוא צעיר, מגיל שלוש, ועדיין מנהל את החיים שלה עכשיו.
אני מציינת שבהקשבה לדברי השדון היא מאפשרת לו עדיין לנהל את החיים שלה.
כשאני מבקשת ממירנדה לחזור בעצמה ולומר לדמות בת השלוש את דברי השדון היא אינה יכולה. זה אכזרי מידי, קשה מידי.
מה קורה לילדה הקטנה ? מה מצבה של הבובה של הערך העצמי שלה ?
מירנדה מציינת שהילדה ריקה. אין לה מחשבות, רגשות, תגובות, כאילו היא מתה מבפנים.
מה היתה רוצה הילדה הקטנה ?
מירנדה הגדולה לא יודעת לבטא במילים את דבריה של מירנדה הקטנה.
אני אומרת לה שהיא והערך העצמי שלה בסך הכל אומרים 'אני רק רוצה שיאהבו אותי, תקבלו אותי כמו שאני'...
בשלב זה אני לא ממשיכה עם הפיסול, אלא מניחה זאת לשבוע הבא, ועוברת להכיר טוב יותר את השדון הפנימי.
מירנדה מציירת שני ציורים בצבעי פחם. האחד של השדון – גמד/מכשף. הוא השדון עתיק יומין המדבר במספר קולות ואומר את המשפטים שהוא בוחר.... את לא מספיק טובה !

השני של הילדה הקטנה – רק שלד ועצמות. אין בה כלום, אין חיים, היא לא באמת חיה. היא ריקה, אין לה דם שזורם, עור, שרירים, מבט, שערות. היא לא באמת קיימת. הערך העצמי שלה והביטחון נמצאים בקרביים שלה בצורה מינימאלית. יש ישנו, אבל כל כך קטן ולא משמעותי.

במפגש הבא מירנדה מספרת על מודעות הולכת וגוברת לקולות השדונים שבה- שבהם היא לא מספיק טובה. מודעת לכך שהערך העצמי שלה בן ה- 3 מנהל את חייה. בעבודתה כמלצרית היא שומעת את דברי הביקורת של אותו השדון. הבוס שלה משווה אותה לאחרים ונותן לה הרגשה של כישלון.
כשאני שומעת את דבריה של מירנדה אני מבקשת ממירנדה ללבוש את כובע השדון וגלימה שחורה, ולגלם את דמותו מול בובת הערך העצמי המעוכה בין הכריות ומול דובון המייצג אותה כבת השלוש.
מירנדה – 'אני לא יכולה. זה אכזרי מידי לומר לילד כל כך קטן דברים כאלה...'. מירנדה מתקשה מאד להיכנס לנעליו של השדון.
אני משקפת לה שוב את העובדה שהיא עושה זאת מעל עשרים שנה מידי יום... האין זה אכזרי ?

מירנדה מביעה התנגדות. הבקשה שלי קשה לה, ואין לה כוח להתמודד עם המשך החוויה. אני יודעת שזהו שלב הכרחי בטיפול, להעיז להיות בקשר עם הכאב והכעס, ובלי השלב הזה לא נוכל להמשיך הלאה.
היא מתקשה לתחוב את בובת הערך העצמי הסמרטוטי בין המזרונים כמו קודם.

מירנדה מתעטפת בגלימה, נושמת עמוקות ופונה בקפיצה לוליינית אל הדובון הישוב צמוד לפינת החלון. 'את לא שווה כלום... את לעולם לא תצליחי, לעולם לא תהיי משהו. את אפס, כלום...' שוב ושוב מירנדה חוזרת על סידרת הדיבורים בטון באיים בקפיצות סביבו ובכעס יותר ויותר גדול. אני שואלת אותה האם היא רוצה להכות את הדובון. היא תופסת אותו בראשו ומטיחה אותו ברצפה... שוב ושוב... ואומרת 'זה מזכיר לי כל כך בבירור את הרגעים שאבא שלי צעק עלי והייתי בטוחה שהוא ירביץ לי, הוא היה מטיח אותי ככה על השולחן בחבטה...'

מירנדה מתיישבת, לוקחת את הדובון מהרצפה, צמוד לחלון ובוכה. דקות ארוכות היא יושבת, מחבקת את הדובון ומנחמת אותו.
היא בוכה על העבר, ועל מה שחוותה, ובוכה על הילדה שכל כך רצתה שיאהבו אותה. היא בוכה על השנים בהן אותם שדים מנהלים את חייה ולא מאפשרים לה להרגיש ראויה. היא בוכה על הערך העצמי שלה שנרמס ונמעך.
הכעס שבה מתמוסס.לאט לאט הכעס הופך לכאב גדול ועצב. היא מביטה אל הדובון ואומרת לו בעיניים מלאות חמלה ודמעות 'אף ילד לא מגיע לו שיתנהגו אליו ככה. לא מגיע לך. ילד צריך לאהוב. מי שיש לו ילדים צריך להבין שילדים צריכים אהבה. כל אחד מגיעה לו אהבה. גם לך מגיע אהבה'. מירנדה מביטה אלי בעיניים מלאות תמיהה, איך אפשר להיות כל כך אכזריים לילד קטן. היא נזכרת בעיקר באביה ומילותיו האכזריות. הכעס כלפיה והתחושה שלעולם לא תהיה שווה כלום בעיניו.
אני שואלת אותה מה היה עוזר לאותו הילד הקטן ברגעים אלה ?
מירנדה – 'היו מקרים בהם פשוט ברחתי לעולם שבראתי לי בראש, עולם שבו יש לי מעין עיט ענק וחום שלוקח אותי על הכנפיים שלו משם'
האם גם הערך העצמי רוכב על העיט ?
לא. אין שום ערך עצמי. אין שם כלום. הכל ריק. הילד ריק מבפנים.
האם יש משהו שאת היום היית יכולה להציע לילד ?
הייתי מחבקת אותו.
מירנדה לוקחת את הדובון מחבקת אותו ומספרת לו 'ילדים לא צריכים לגדול בבנים עם אלימות. יש ילדים שגדלים בבתים עם אהבה ותשומת לב. אני חושבת שמגיעה לך אהבה, שיחבקו אותך, שיקבלו אותך, שיגידו לך כמה אתה נפלא'.
כשהיא מסיימת את דבריה מירנדה יושבת, שקטה ורגועה.
מירנדה מבינה את הכאב מהילדות, שחוזר היום ככאב ההווה, ושהיום יש לה היכולת והכוחות לגדול ולהתמודד עם הכאב בדרך חדשה.

מה קורה עם הערך העצמי עכשיו ?
מירנדה – הוא כבר הרבה יותר גדול. אפשר להוציא אותו מבין המזרונים. היא מוציאה את הבובה ואוחזת אותה ואת הדובון בחיבוק של שלווה.
מירנדה – אני מרגישה כאילו חיברו אותי מחדש עם משהו שנפרדתי ממנו מזמן. תחושה של שלמות. אני מרגישה מחוברת עם עצמי. כאילו יש בגוף שלי יותר נפח.
אני שואלת את מירנדה איך היא מרגישה. כעת היא מלאה בשקט, בשלווה. רגועה. משהו הרמוני. בפנים ובחוץ. הרבה שלווה. מלאה. היא מחבקת את הבובה, מחבקת את עצמה. לא בורחת אל החידלון, אל המקום של לא להרגיש ולא להיות קיימת.
מירנדה מהורהרת, מלאת מחשבות.
אני מבקשת ממנה להכניס את בובת הערך העצמי מתחת לסוודר שלה כך שהם יהיו מחוברים לגמרי. מירנדה מרגישה שלמות ובעיניים עצומות מפנימה את העוצמה החדשה שיש בחיבוק ובחיבור מחדש.

לסיום מירנדה מנגנת שיר לדובון , לבובת הערך העצמי ולעצמה. השיר נוגה, באקורדים מוקטנים ומינוריים. שקט ומרגיע, עצוב, ומכיל בתוכו את כל הכאב העצום העצור בתוכה.
הצטערתי שלא הקלטתי אותה שרה. בהחלט שווה הקלטה.

'יש לי שלושה פרטים בחיי
שדון
וערך עצמי שמרוח על הרצפה...
וגוף שכולו שלד ועצמות,
והוא ריק ואין בו דבר...
כל מה שרציתי זה בסך הכל
שיאהבו אותי, ויגידו לי שאני שווה
והגוף שכולו שלד, עור ועצמות
יוכל להתמלא מחדש
להתמלא באהבה..... '

האם הנך מאמינה שהשיר הזה ששרת, הוא שיר ששווה הקלטה לקהל ?
מירנדה מהנהנת, כן, בהחלט.
מירנדה נותנת לעצמה ציון גבוה בתחושת הערך העצמי.

מה יאפשר לך השבוע להרגיש יותר ראויה, בעלת ערך ?
מירנדה אומרת שלהעיז לשיר בפאב המקומי אחד השירים שלי... אבל כל הזמן יש לי בראש את המשפט שזה לא מספיק טוב. אני לא מספיק טובה...

למפגש הבא מגיעה מירנדה בהתרגשות. היא משמיעה לי שיר שכתבה השבוע.
השיר מתייחס למפגש האחרון בעקבות השיחה שלנו והמחשבה על העבר, על אבא ועל האלימות שהיא חוותה.

'ביום בו שרכת לי ת'שרוכים
הפסקתי גדול
ביום בו תפסת אותי חזק מידי
הפסקתי לשאול
רק אותך
אתה כבר לא מפחיד אותי בכלל
למרות הכל
כשבמיטה עדיין ילדה קטנה.

הפחד לא נגמר לעולם הוא רק שוקע מטה, מטה
כשיפיפיה לא נרדמת
ולא חושבת שהיא יפה
תראה למה גרמת...

לעשות לבד,
לגדול לבד
לחיות לבד,
שלא תגעו בי
כך יותר לעולם...

מירנדה חוגגת ניצחון בשירים ובנגינה המביעים יותר מכל את ההשלמה שלה עם המציאות, הידיעה שהכוח לשנות הוא בידה, ושהשדון המנהל עד כה את החיים שלה, שדון בן שלוש, איבד מכוחו ברגע שהוא יצא לאור.

מעט מאוחר יותר סיימנו את המפגשים שלנו.
נכון להיום מירנדה עסוקה במוזיקה, בזוגיות, ובחירת דרכה בחיים.
היא ממשיכה לשיר בקול מלא, מתוך הנשמה, בקול שפוגש נשמות נוספות בקהל המאזינים ומתחבר מיידית לעצב וכאב, לשמחה ולאנרגית החיים.

בת' נמש
MA תרפיה במוזיקה ושילוב אמנויות – לסלי קולג'
מטפלת זוגית ומשפחתית – תלם אורנים
משתלמת ומתמחה במודל סאטיר משנת 2006 בארץ בארצות הברית וקנדה.
28 נובמבר 2009
 

מה באגודה?

  • מה חדש